לפני האיך, שיתוף אישי באישורה של רוני.
רוני סיימה השנה כיתה ח' בהצטיינות יתרה.
ההצטיינות זה לא הדבר הכי חשוב לפוסט הזה,
אלא נקודת ההתחלה שלה, והדרך שעשתה מאז.
כולנו הרי רוצים שהילדים שלנו יתפתחו ויתקדמו, לא ככה?
ובטח כולנו גם רוצים ילדים עם מוטיבציה להצלחה, מסכימים?
שמונה שנים אחורה, שלום כיתה א', המורה מחלקת את הכיתה לקבוצות
לפי רמות ידע במיומנויות הבסיסיות,
קריאה, כתיבה, חשבון.
רוני שובצה לקבוצת החתולים.
לשאר הקבוצות קראו אריות, נמרים, צ'יטות נדמה לי,
ואחרונה חביבה חתולים.
בדיוק כמו בטבע, האריות היו החזקים וכך למטה לפי שרשרת המזון.
בשלש - ארבע השנים הראשונות היה לה קשה.
כל הכנת שיעורי בית הייתה מלווה בעצבים, בכי והמון המון תסכול.
הייתי יושבת איתה כל יום לעשות שיעורי בית, כי על לעשות לבד בכלל לא היה מה לדבר,
והיא הייתה מושכת שעתיים משימות שהיו אמורות לקחת לה כמה דקות.
אני לא יודעת מאיפה היו לי את האינטואיציות הנכונות כדי להתמודד,
והופתעתי לגלות שעשיתי בדיוק את מה שלמדתי השנה בטריינר NLP על מוטיבציה.
מה שהנחה אותי היה לפתח אצלה תחושת מסוגלות והצלחה,
ואת זה החזקתי בראש במשך השנים,
זה היה קשה ומתיש,
אבל לא ויתרתי לה.
חשבתם פעם מה מייצר מוטיבציה?
למה לאחד יש מוטיבציה גבוהה להתמודד עם קשיים, להשקיע, להתאמץ לאורך זמן,
ולאחר אין?
מוטיבציה היא תהליך של רגש וחשיבה משולבים יחד.
כדי שלאדם תהיה מוטיבציה הוא צריך לחשוב שהוא מסוגל ולהרגיש שהוא מסוגל.
ולנו, ההורים, יש יכולת להשפיע. איך? הנה זה מגיע:
תפיסה עצמית של יכולת גבוהה.
אדם או תלמיד שתופסים את עצמם כבעלי מסוגלות, יתאמצו וישקיעו גם כשיהיה להם קשה,
כי הם תופסים את עצמם כמסוגלים לכך.
איך מפתחים תחושת מסוגלות? איך מפתחים גישה סבלנית ותהליכית ללמידה?
מכירים את זה שבן הארבע מתחיל משחק שקשה לו ומפסיק באמצע? אומר שלא בא לו או אפילו מעיף את המשחק ומפרק את מה שהתחיל?
תגובה אחת שלנו תעביר מסר של ויתור ותגובה אחרת תעביר מסר שממשיכים גם כשקשה.
כעס על הילד שהעיף את המשחק ימקד את תשומת הלב שלכם ושלו, בהתנהגות שאתם לא רוצים לשמר.
גם לאסוף את המשחק, להכניס חזרה לקופסא ולמדף, ישמר את חווית אי ההצלחה.
לעומת זאת, להשאיר את המשחק גלוי במרחב הפתוח של הבית,
כדי שהמשחק הלא גמור יהיה בטווח הראיה שלו,
להגיד לו שאולי עכשיו הוא כבר עייף בשביל להשקיע במשחק וזה יחכה לו מחר, ולמחרת ליזום איתו חזרה אל המשחק ולהמשיך מאותה נקודה, תגובה כזו תמקד את תשומת הלב שלכם ושלו, בתהליך.
יש דברים שדורשים השקעה , יש הרבה דברים שלא קורים ברגע אחד וצריך לנסות שוב ושוב.
אותו דבר עשיתי עם רוני והמשימות של בית ספר.
בשלב ראשון לקחתי על עצמי להוריד ממנה משימות. אם למשל היה צריך לכתוב את האות א' על פני 4 שורות, אמרתי לה שהיא יכולה לכתוב רק שורה אחת.
כמובן שהודעתי על כך למורה והסברתי לה את הרציונל מאחורי זה.
עדיף שורה אחת מאשר אפס. ושורה אחת היה לה קל יותר לגייס את עצמה לעשות.
תסכול יכול לקדם ותסכול יכול לייאש. על האיזון הדק הזה אנחנו צריכים לשמור.
אז כן, בשנה שנתיים הראשונות היא לא מילאה את כל החוברות.
היא ידעה שתלמידים אחרים כן נדרשים לעשות הכל, אבל אני הפחתתי את החשיבות של זה.
בהורות שלי אני ממש משתדלת לא להתעסק בהשוואות כי זה מחליש. גם את החזקים.
והלוואי שהייתי מצליחה לעשות את זה גם עבור עצמי...
המסר היה זה מה שאת מסוגלת עכשיו וזה בסדר, זה מצוין. לרגע היא לא קיבלה הרגשה שהיא מאכזבת.
זה ההבדל בין הישגיות לתחרותית כפי שאני רואה את זה.
בהישגיות אני מכוונת להתקדמות ביחס לעצמי, לעומת זאת בתחרות המיקוד הוא בהשגת האחר, זו גם מוטיבציה חזקה, לדעתי מיטיבה פחות, אבל זה כבר נושא חדש.
לאורך כל הזמן הייתי בתשומת לב שהיא לא נשארת באותו מקום, ובהדרגה הדרישות שלי ממנה הלכו וגדלו כשהכיוון הוא השלמת המשימות הנדרשות, לא כי המשימות זה הדבר החשוב,
אלא ההתקדמות והשקעת המאמץ.
בכיתה ד' היא כבר הכינה שיעורים לבד רוב הזמן וביצעה את כל המשימות.
ומסוף כיתה ו' ועד עכשיו, כולל קורונה לימודים בזום וכו', היא משיגה הצטיינויות, יש לה כלים חזקים שמלווים אותה:
מסוגלות ללמד את עצמה חומר שהפסידה בכיתה, ונחישות להצליח גם כשקשה לה.
מבחינתה ההצלחה שלה בלימודים לא קשורה לחוכמה אלא להשקעה ומאמץ ולכן לדעתה, כל אחד יכול להצליח.
אני שמחה על השנים הראשונות ביסודי.
הקשיים שרוני התמודדה איתם, בנו אצלה נחישות והתמדה שילוו אותה כל החיים ובכל התחומים.
וזו מתנה אמיתית.
אני יודעת שחלק מהתלמידים ששובצו לקבוצת האריות והנמרים, היו חזקים מאוד בשנה שנתיים הראשונות אבל כאשר הלימודים הפכו קשים יותר כך גם ההישגים שלהם ירדו. פשוט כי לא היו להם מיומנויות של השקעת מאמץ.
כדאי לדעת שהשיטה הנפוצה במערכת החינוך, זו שיוצרת השוואות, ומתגמלת על ציונים והרבה פחות על השקעה, היא זו שיוצרת את התבנית ציונים בינוניים = יכולות בינוניות.
גם אנחנו ההורים ספגנו אותה ולכן לעיתים קרובות אנחנו ממשיכים אותה בבית.
בהעדר הכוונה בבית, תלמיד שקשה לו יכול לתפוס את עצמו כלא מסוגל ולחשוב בטעות שזה מאפיין קבוע עליו.
תלמידים רבים תופסים השקעה כסימן לטיפשות. אם אני צריך להתאמץ במשהו שאחרים לא, אני לא מספיק חכם, ואז הם מוותרים על המאמץ כדי לשמר סיפור פנימי של אני לא מתאמץ, וכך אני שומר על הערך העצמי שלי. הפרק הבא יעסוק במרכיב השני והמאוד חשוב שמאפשר מוטיבציה, כדי לקבל אותו למייל כדאי להירשם לרשימת התפוצה.
רוצים לנצל את החופש הגדול לשנות הרגלים בבית?
צרו איתי קשר ונפגש
טלי אביאני
054-4742117
Comments