הבולשיט הכי גדול שאמרתי לילדים שלי

אני יודעת על מה אתם מדברים כשאתם אומרים שאין לכם סבלנות,

כשאתם אומרים שאתם רוצים שהם פשוט יעשו,

שתגידו פעם אחת ודי,

שיקשיבו לעצות שלכם,

שיהיו שקטים כשאתם זקוקים לשקט,

שיבינו ויכינו מהר את השיעורים,

שיסדרו את החדר,

שיעמדו בכל המשימות שלהם,

שיהיו נחמדים לחברים שלהם, ולאחים שלהם. ואם כבר בנוגע לחברים, שיתנו לכם לבחור אותם ואם אפשר אז גם את המוזיקה.

שירצו את החוגים שנוחים לכם, בשעות, במיקום, במהות.

שילבשו את הבגדים שאתם אוהבים, שיסתרקו, יסתפרו, יצחצחו, ילמדו כמו שצריך. כלומר כמו שצריך מבחינתכם.

אני יודעת כי ככה אני הגעתי להורות, עם הגישה הזו.

לא עבד לי.

הבן שלי הראה לי שככל שאני אנסה לשאוב יותר מידע ככה הוא ייסגר.

ככל שאני אעיר ואבקר ככה הוא יתרחק.

ככל שאני אנסה לשלוט ככה אני אשאר חסרת אונים.

הבת שלי התעקשה שהיא יודעת על עצמה יותר ממני ועמדה על שלה מגיל מאוד צעיר.

יום אחד כשספרתי עד 3 כדי שתעשה משהו, היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה שאני מפחידה אותה כשאני כועסת.

המבט המבוהל שלה היה כמו אגרוף בבטן.

לראות את בתי בת החמש מפחדת ממני היה הדבר הכי רחוק ממה שרציתי.

איך הגעתי לכאן?

אז אמרתי לה את מה שהרבה הורים אומרים, אמרתי לה שאני אוהבת אותה גם כשאני כועסת.

היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי: זה לא נכון.

היא צדקה.

בואו נסתכל על זה רגע בכנות.

קודם כל, יש הבדל בין כעס לזעם.

לכעוס זה טבעי, מובן. לכעוס זה להגיד: די! מספיק. אתה עובר את הגבול. להרים את הקול, להיות חד משמעי.

הכעס חשוב, הוא מסמן לנו ולילדים שיש פה משהו שצריך להסתיים. שיש גבול שנחצה.

זעם זה משהו אחר.

כשאנחנו מאבדים את זה, צועקים, מאשימים, צורחים תעוף לחדר שלך, מענישים בחומרה.

זה זעם וזה מאוד מפחיד ילדים.

זעם זה רגש + התנהגות שמעוררים בילדים חשש שלא אוהבים אותם.

להגיד לילד אני אוהבת אותך גם כשאני ככה, זה הבולשיט הכי גדול שאפשר להגיד לילדים.

באותו רגע ממש מה שהוא מרגיש ממני זה הרבה דברים, אהבה זה לא אחד מהם.

אהבה זה רכות, סבלנות, הכלה.

זעם זה צעקות, האשמה, עונשים.

ברור שאני אוהבת את הילדים שלי, אהבה עזה ועוצמתית. ברור לכולנו נכון?

אני מתייחסת פה לרגעים מאוד ספציפיים שבהם אני לא מרגישה את האהבה והם לא מרגישים אהובים.

ברגעים האלו שהם הטריפו אותי, לא הייתה אהבה.

ברגעים האלו שניסיתי לעצב אותם בדמותי, לא הייתה אהבה.

ברגעים האלו שהתעקשתי על משהו בלי להקשיב, לא הייתה אהבה.

להגיד אני אוהבת גם כשאני כועסת זה:

1. לבלבל אותם בין כעס לזעם.

2. להגיד להם שהם לא מבינים את המציאות.

לא יכולתי למכור יותר את הבולשיט הזה, ויותר מזה, התעוררה בי שאלה לגבי ההורות שלי:

האם אני רוצה שהילדים שלי יחשבו שזעם, שתלטנות, כפיה והפחדה הם ביטויים לגיטימיים ביחסים שאמורה להיות בהם אהבה ובטחון?

התשובה שעלתה בי היא - חד משמעי לא.

מתוך ההבנה החדשה הזו, הפסקתי להילחם בהם נתתי להם להיות המורים שלי לאיך להיות אמא שלהם.

מעידו למדתי לכבד פרטיות גם כשאני דואגת, להרפות ולסמוך עליו.

זה אילץ אותי לפתוח את כל החושים. להסתכל באמת, להקשיב באמת, להרגיש באמת.

מרוני למדתי על להיות שלמה עם עצמך. התבוננתי על האומץ שלה להיות נאמנה לערכים ולאמת שלה עד הסוף ומול כל אדם.

הבנתי שאני רחוקה מזה, והתחלתי לעבוד על להתחבר חזרה אל הקול הפנימי הנקי והאמיתי שלי.

בזכותם ועבורם החלטתי באופן מודע ללמוד איך להיות אימא אחרת. אחרת ממה שלמדתי בבית שלי, אחרת ממה שראיתי סביבי. רציתי להיות אימא שהיא עוגן יציב מול כל מה שקורה.

אימא תומכת, מקשיבה, סומכת, מעצימה.

רציתי לכעוס פחות, ובעיקר לא רציתי לזעום.

למדתי לכעוס בלי להרוס.

רציתי ואני עדיין רוצה עבור שניהם, יותר מהכל, שיהיה להם קול פנימי תומך ובטוח ותחושת מסוגלות גבוהה.

הבנתי שכדי שזה יקרה, אני צריכה לעשות שינוי בגישה.

הדרך הייתה מאוד קשה.

עמדתי בנקודת ההתחלה של השינוי עם צורך גדול בשליטה והמון ביקורתיות ולא ידעתי איך ממשיכים.

התחלתי לצרוך תוכן שקשור להורות ולהתפתחות אישית, לקרוא ולהקשיב להרצאות.

ניסיתי כל מיני דברים והייתי בעיקר מבולבלת.

רק בסיום שנתיים של לימודים התמונה הייתה שלמה והבנתי. באמת הבנתי מה ואיך להיות האימא שאני רוצה להיות.

התהליך לא הושלם. אמנם ידעתי מה הכיוון אבל נתקלתי בקושי ביישום. הדפוסים שהפעילו אותי לא נעלמו, הילדים גדלו והאתגרים התעצמו. מה עכשיו?

זה היה השלב שהבנתי שהורות והתפתחות אישית הולכים יד ביד ותומכים אחד בשני.

זה לקח כמה שנים, הרבה מאוד משאבים הושקעו בתהליך ובשנים האחרונות אני עושה את זה עם הורים במפגשים אישיים וסדנאות.

הורים באים אלי כדי שאקצר להם את התהליך שיהפוך אותם להורים שהם רוצים להיות עבור הילדים שלהם.

לכן כשהורים אומרים לי באמצע התהליך: ״אין לי כוח להבין ולהכיל כל הזמן", או "אפשר לשלוח אותה לשנה שיחזירו אותה מתוקנת?" אני מבינה. זה קשה לעשות את השינוי הזה וזה דורש הרבה כוח.

אני מעריכה מאוד את ההורים שממשיכים ולא מוותרים ויודעים שמעבר לפינה יש הורות אחרת עבורם ועבור הילדים שלהם, אליה הם שואפים.

קל יותר להגיד שהילד לא בסדר.

קל יותר לתת עונש ולקוות שהוא ילמד.

זה קל עד לרגע שמבינים שזה לא עובד.

הורות זה תחום חיים מתפתח ומשתנה.

בדיוק כמו שהקריירה שלנו מתפתחת ומשתנה, וכמו שהזוגיות מתפתחת ומשתנה.

בתמונה: הילדים שלא מוכנים לשמוע בולשיט