גלי בת שנה ועשרה חודשים, היא בטוחה בעצמה מאוד.
מרגישה שהעולם בכף ידה.
היא יכולה הכול!!!
אמא ואבא קנו לגלי נעליים חדשות, יפות ונוצצות. כולם מתרגשים מהנעליים, גם גלי.
היא רוצה לחקור אותן. היא מחזיקה ומושכת לראות מה קורה.
מיד באים ההורים ונועלים לה אותן חזרה.
אבל גלי רוצה לחקור.
היא רוצה לבדוק מה קורה כשהיא מושכת.
היא רוצה לבדוק איך הרגל שלה נכנסת.
היא רוצה בעצמה והיא בטוחה שהיא יכולה.
אבל ההורים ממהרים, הם מסיחים את דעתה של גלי במשחק או סיפור ובינתיים נועלים לה את הנעליים.
באוטו גלי שמה לב שהנעליים על הרגליים .
שוב היא רוצה לחקור, מתאמצת להרים את הרגל ולמשוך את הנעל, זה קשה אבל גלי מצליחה.
בתחושת סיפוק היא ממשיכה לנעל השנייה.
הנה הגרביים! עכשיו גלי רוצה לנעול בחזרה את הנעליים אבל הן רחוקות על הרצפה,
היא מתכופפת אבל אי אפשר. היא צועקת ומנסה לצאת מהכיסא, אבל אי אפשר.
ההורים אומרים לה עוד מעט נגיע וננעל לך את הנעליים.
כשהאוטו עוצר הם מרימים את הנעליים ומהר מהר בלי שגלי שמה לב הנעליים כבר על הרגליים.
יום ועוד יום, ניסיון ועוד אחד.
תסכול שפוגש איחור.
צרכים שמתנגשים.
לאט לאט גלי מוותרת. היא כבר לא מנסה יותר. היא יושבת עם המוצץ ומחכה שינעלו, ילבישו, יאכילו.
כיף לה ככה.
השנים עוברות ויום אחד ההורים מדברים בניהם, איזו מפונקת, אה? צריך להתחיל לבקש ממנה להיות עצמאית יותר, לעשות בעצמה, לעזור בבית.
ולמחרת כשגלי מבקשת תקחו אותי, תעשו לי, תביאו לי, ההורים כועסים עליה:
את יכולה לבד, תהיי יותר עצמאית.
אבל גלי כבר לא בטוחה שהיא יכולה, היא גם לא רוצה כי היא התרגלה שעושים עבורה.
למה לה לעזור בבית, למה לה להתאמץ?
זה קשה.
זה לא יוצא לה טוב כמו להורים. הם יותר טובים בזה.
אז היא מסרבת או מתחננת לעזרתם ומתחילים מאבקים.
כעס איומים ועונשים.
השנים האלו של שלב גיבורי העל הן חלון הזדמנויות.
הילדים רוצים, אנחנו צריכים רק לאפשר.
לתת להם לבד, גם כשזה עקום, או נשפך או הפוך.
קחו אקסטרא זמן בבקרים להתארגנויות.
תכננו את הזמן לפי הקצב שלהם.
ותנו להם להתאמן, לשכלל מיומנויות,
ובעיקר להמשיך להאמין בעצמם.
---------------------------------------------------
אולי הילדים שלכם כבר גדולים, חלון ההזדמנויות נסגר, מה שהיה היה, הם מתבגרים ואתם רוצים שיהיו יותר עצמאיים, ייקחו יותר אחריות ויעזרו בבית.
קבלו את המתכון:
שחררו שליטה. נתתם להם לקחת על עצמם משימה? אל תעירו על הביצוע. הם לא צברו כמונו ניסיון של שנים, לכן להם זה ייקח יותר זמן, יהיה יותר מסורבל, לא כמו שאתם עושים, וכן, הם יטעו, או יטעו בעינכם. גם אנחנו השתפרנו מפעם לפעם, זה חלק מהדרך.
ותרו על הכעס. קחו אחריות. יש לנו חלק בכך שעד עכשיו הם לא עשו כלום. (ראו חלק ראשון בפוסט) עכשיו כשנזכרנו שאנחנו רוצים שהם יעשו, הם כבר לא רוצים, שוב התנגשות של צרכים ורצונות אבל הפעם הפוכה. הכעס לא יעזור פה, אם כבר הוא יקלקל. אז מראש ותרו עליו. איך? בלקיחת אחריות.
תנו להם לבחור את המשימות בבית. סכמו איתם על מתי או עד מתי המשימה צריכה להתבצע.
קחו בחשבון שתצטרכו להזכיר להם. כן. קחו את זה בחשבון זה גם יעזור לכם להפסיק לכעוס. אתם תזכירו להם ותזכירו להם ותזכירו להם... אבל בסבלנות ובכבוד לכך שהם לומדים עכשיו הרגלים חדשים וזה לוקח זמן.
בריאות לכולם, בידודים קלים,
וכל טוב
טלי.
Comments