היה לי רגע כזה לפני עשר שנים, שבו הבנתי שמשהו לא עובד.
חופש גדול, מלחמת צוק איתן. הילדים בבית ואני עובדת. עידו בן 13 ורוני בת 6. הוא צריך לשמור עליה.
בפועל בכל פעם כשאני חוזרת הביתה אני רואה שהוא עם דלת סגורה והיא מעסיקה את עצמה. כשהיא מבקשת ממנו משהו הוא מתעלם ממנה. אני כועסת עליו. נוזפת בו, מטיפה לו שזה לא בסדר, שהוא כבר בן 13 ואני מצפה ממנו לעזור. שאין קייטנות, שיש מלחמה, ושהוא צריך לעזור לי ולשמור על רוני. אני ממשיכה בנאום ואומרת שזה רק לכמה שעות בודדות ולא ליום שלם, אז מה הבעיה?
ולמחרת שוב אותו דבר. אני מתחילה לצבור כעס וחוסר אונים. אני לא מבינה מה קורה פה. מה הוא לא מבין?
אני מרגישה איך אנחנו מתרחקים. הילד שלי לא מתקשר איתי. הילד שהיה לי תמיד מאוד קל איתו. שהכל זרם, שתמיד היה מחייך ושמח. משהו קורה לו. ויזואלית הוא נראה כמו ילד עדיין, אבל משהו קורה לו בפנים.
הוא מרשה לעצמו להתנגד לי, הוא מרשה לעצמו לעשות מה שהוא רוצה, הוא מרשה לעצמו לנפנף אותי, את אחותו, את אבא שלו. גיל ההתבגרות.
אני מחליטה שאנחנו צריכים עזרה ואני מחפשת הדרכת הורים, מתחילים תהליך וזה נורא. היא אומרת לנו מה לעשות ואנחנו הולכים הביתה, מתחילים ליישם וזה לא עובד. התסכול גדל וגובר. עוד שבוע ושוב היא אומרת תגידו לו שהוא חייב, שאם הוא לא יעשה את זה אז הוא לא יקבל כל מיני דברים שאתם נותנים לו.
אני מרגישה עם זה לא נוח אבל מיואשת, אז אני מנסה. זה לא עובד. האיומים לא מזיזים לו. גם לא מימוש שלהם.
יום אחד אני גוללת בפייסבוק וקוראת פוסט של אמא לשלשה בוגרים והיא מתארת משהו אחר. היא מתארת יחסים טובים, קרובים, מקבלים, עם הבנים שלה. בסוף הפוסט היא מזמינה למסלול לימודי להדרכת הורים. אני יוצרת קשר לברר פרטים ונרשמת.
המלחמה נגמרה ושנת הלימודים מתחילה. שלהם ושלי. הלימודים צוברים תאוצה, אני מקבלת הרבה מאוד ידע ומנסה ליישם אותו בבית, אבל זה עדיין לא עובד.
באחת ההפסקות אני יושבת עם עוד סטודנטית ואנחנו אוכלות, אני עם דמעות בעיניים מספרת לה שזה ממש מתסכל. אני מנסה לעשות שינוי, אני מרגישה שהקשר עם עידו מתקלקל ואני לא מצליחה. הוא ממשיך לעשות דווקא. הוא ממשיך להתנגד, לעצבן. זה לא עוזר. מיכל המורה שלנו מצטרפת לשיחה ואומרת לי, חכי, עוד אין לך את כל הידע והכלים.
כמה שבועות אחרי, באחת ההרצאות אני משתפת בתסכול. המרצה אומרת לי משפט שהולך לשנות לי את כל התפיסה: הבן שלך הוא ילד חזק. הוא לא מוכן לקחת את האחריות שאת מנסה לתת לו בכוח והוא נשאר נאמן לעצמו.
משהו במשפט הזה גרם לדמעות להציף לי את העיניים. עוד לא הבנתי כלום, אבל זה נגע בי.
הדרך הביתה ארוכה, התנועה איטית והדברים מהדהדים בתוכי. הילד שלך חזק.
עד עכשיו חשבתי שהוא מעצבן, שהוא עושה לי דווקא, שלא אכפת לו. פתאום היא אומרת לי שהוא חזק, ואני מרגישה מבפנים שזה נכון, שזו התשובה, למרות שאני עוד לא ממש מבינה.
המחשבות ממשיכות להתרוצץ בתוכי: מגיעה מחשבה אחת: זה לא טוב לרוני המצב הזה, היא מבינה שיש פה איזה ענין והיא באמצע, זה לא טוב ליחסים בניהם.
המחשבה הבאה סותרת אותה: מה זה משנה בעצם, אני אמא שלו ואני מבקשת ממנו לעשות משהו, אז מה אם הוא לא רוצה או לא מוכן לאחריות, הוא צריך לעשות את זה כי ביקשתי, לא ייתכן שהוא פשוט יתעלם.
אני מבולבלת: מה, אני אמורה לקבל את זה? אני אמורה לתת לזה לגיטימציה לזה שהוא לא מוכן?
ואם אני אתן לזה לגיטימציה, אז מה הלאה, לעולם הוא לא ייקח אחריות?
מה אני עושה בינתיים, מה אני אזמין בייביסיטר כשיש לי ילד בן 13?
ככל שהנסיעה מתקדמת המחשבות מתחילות להסתדר בתוכי להבנה חלקית: אי אפשר להכריח מישהו לקחת אחריות.
ניסיתי זה לא עבד.
חזרתי הביתה ואמרתי לו, תשמע עידו, אנחנו נתחיל להביא בייביסיטר לרוני כשאני עובדת.
הוא שתק.
אני אציע לבנות מהכיתה שלך.
בסדר, הוא ענה לי.
אבל לא בזמנים שאנחנו יוצאים בערב ואתה בבית ורוני ישנה. אז אתה תשמור.
יצאתי מהחדר שלו והחלטתי להניח לשאלה: האם זה ישתנה יום אחד והוא יתחיל לקחת אחריות?
אני לא יודעת. כרגע אני רוצה לפתור את הבעיה הנוכחית הכי טוב בשביל כולנו.
רוני הייתה מרוצה מהנערות שהגיעו לשחק איתה, עידו היה מרוצה שלא כפו עליו משהו שהוא לא רצה, ואני הרגשתי שזה פתרון טוב למרות שעוד לא ידעתי ממש להסביר אותו לעצמי.
זמן מה אחר כך אולי שנה, אולי שנתיים, אני לא באמת זוכרת, קבענו לצאת בערב ועידו כאמור היה אמור לשמור עליה. באותו היום הוא הוזמן למפגש של חברים או משהו כזה, הוא בא אלי ואמר לי שהוא יוצא בערב, אני כבר הייתי מוכנה עם האיסור, לא. אתה שומר על רוני, אבל הוא מיד המשיך ואמר, אני יודע שאני אמור לשמור על רוני היום אז אני אזמין בייביסיטר ואשלם מהכסף שלי.
אני זוכרת שנשארתי ללא מילים.
מה קרה פה עכשיו? האם הוא לקח אחריות?
לאורך השנים עם הניסיון האישי והמקצועי, הבנתי מה קרה שם. מה היה תהליך ההתבגרות המקביל שלנו, הנה ההסבר:
התהליך ההורי:
ילדים לא עושים דווקא. הם לא נגדנו.
הם בעד עצמם.
זה מאוד טריקי העניין הזה. כי בתוך מערכות יחסים קל לנו ליפול לפרשנות שכשמישהו אומר לנו לא, או מתעלם מאיתנו, זה נגדנו. יש פרשנות אוטומטית שלהיות בעד עצמך זה להיות נגד מישהו אחר.
התנגדות היא הזדמנות - כשילד מתנגד למשהו בכל הכוח יש לו סיבה. לפעמים נדע אותה ולפעמים לא. אם נמשיך להיאבק בו וננסה לכפות עליו את מה שאנחנו רוצים, יש לו שתי דרכים: אחת לוותר, להתייאש ולרצות (מלשון ריצוי). והשנייה להמשיך להתנגד, כדי להיות נאמן לעצמו. זו הסיבה שאותה מרצה אמרה לי שיש לי ילד חזק. הוא לא בחר לרצות אותי, הוא בחר בעצמו.
כשאנחנו פוגשים התנגדות באופן אוטומטי אנחנו נאבקים בה ונוצר מאבק כוח. אולי יהיה פה מישהו שירגיש שהוא ניצח, אבל מערכת היחסים הפסידה. לכן כדי להפסיק את המאבק צריך להפסיק להיאבק.
בחינוך חשוב לסמוך על הדרך. התוצאות לא תמיד יהיו מהירות. לפעמים נצטרך להמשיך בדרך מסוימת גם אם נראה שהיא לא משפיעה. זה מאוד קשה לסמוך על משהו שלא מניב תוצאות. במקרה הזה מה שעזר לי היה שהמאבק גם לא נשא פירות. ועד שראיתי שהוא כן לוקח אחריות, לפחות האווירה ביננו השתנתה.
סמכות הורית חדשה. למעשה זה היה הצעד הראשון ביצירת סמכות הורית חדשה בתוכי. כזו שאינה מתבססת על כוח, סנקציות ואיומים. סמכות שמתבססת על לראות אותו לחיוב, להתמקד במה שחשוב לי (מערכת היחסים) ויצירת גבולות חדשים בהתאם להתבגרות שלו.
התהליך של המתבגר:
הוא גילה כוח שלו. אני יכול להתנגד ולהשפיע על מה שקורה לי. אני לא חייב לעשות מה שאומרים לי. הכוח הזה מאוד חשוב בגיל ההתבגרות וכדאי לנו לתת להם לגלות אותו מולנו. כמובן לא בדברים שמסכנים אותם.
מתבגר זקוק להרגיש נפרד מההורים שלו. לא מרצה. להרגיש שהוא יכול להגיד לא. ושזה לא הורס את היחסים. זו הדרך שלהם לגבש את הזהות שלהם. זה תהליך מאוד חשוב.
אחריות מתוך בחירה. כשאנחנו לקחנו צעד אחורה, היה לו מרחב פנוי לבחור בעצמו לקחת אחריות. לא היה למי להתנגד ומול מי להיאבק. המרחב הפנוי יוצר וואקום שמאפשר בחירה.
הוא למד שהיחסים ביננו חשובים לי יותר מלהיות צודקת ולכן שחררתי את הרצון לכפות עליו לעשות משהו שהוא לא רוצה ומצאתי פתרון אחר. שמתי בראש סדרי העדיפויות את הקשר שלנו איתו. זה נותן המון ביטחון ואמון למתבגר שהוא מגלה שהקשר שלו עם ההורים זה דבר שמאוד חשוב להם.
השבוע אמר לי אבא בהדרכת הורים:
אני מבין עכשיו שחינוך זו דרך ארוכה. זה לא לתת עונש ולפתור את הבעיה שכרגע קיימת.
זה לחשוב קדימה, מה אני רוצה שהוא ילמד בטווח הרחוק.
זה ממש ככה.
חינוך מהסוג שאני מציעה, כזה שרואה את המשפחה כמכלול, את טובת כולם באותה מידה, שרואה כל ילד עם הצרכים שלו, ואותנו עם הצרכים שלנו, ומוצא דרך לגם וגם, שמשנה סדרי עדיפויות בהתאם, שרואה את הקשר הרגשי כחשוב ולא את העקרונות והרגלים שלנו,
זה חינוך שדורש סבלנות, אמונה בדרך והתמדה.
Comments