טנטרום, התקף זעם, גילאי שנה - שלש

בגילאי שנה עד שלש פעוטות נמצאים בשלב שבו אין חשיבה לפני מעשה.

זה שלב שבו הפעוט רוצה משהו אז הוא פשוט לוקח.

אנחנו קוראים לזה חוטף.

וכשהוא לא רוצה, אז הוא מעיף.

הוא לא חושב ולא מתכנן לפני.

מול הפעוט עומד הורה שהוא אדם מבוגר, שמצפה ממנו לחשיבה, ללמידה, להבנה.

אבל הפעוט עדיין לא שם.

הפער בין הצפייה שלנו לבין השלב ההתפתחותי שבו נמצא הפעוט,

עלול להוביל למאבקי כוח.

במידה והפער הזה ימשיך ומאבקי הכוח יימשכו הם עלולים ללוות אתכם בשנים הבאות.

מתוך חוסר ידע, הורים מתייחסים לבקשה של הילד:

מסבירים לו בהיגיון למה הוא לא יכול לקבל.

והוא כתגובה עושה את הדבר היחיד שנשאר לו לעשות,

נשכב על הרצפה וצורח!

הפיתוי לשלוח לחדר, לתת עונשים, להגיד שיחשוב לפני שעושה, לצעוק עליו בחזרה - גדול.

גם לוותר, שיהיה שקט וזהו, גם זה פיתוי גדול.

אף אחת מהדרכים האלו לא יעילה.

היא תשמר מערכת יחסים של מאבקי בניכם ותגרום לכם להרבה תסכול.

בנוסף במהרה תגלו שמי שמנהל את הבית זה לא אתם, אלא פעוט שלמד שככל שיצעק חזק יותר את הדרישה שלו כך גדל הסיכוי שהוא יקבל מה שרוצה.

אז מה כן:

1. אומרים פעם אחת את הלא עם הסבר קצר. ורק כשאנחנו בטוחים ב- לא שלנו ולא מתכוונים לוותר.

2. נתאים את הסביבה והבילויים, לכמה שפחות הגבלות ואיסורים.

3. כשהפעוט מתוסכל, נישאר רגועים, לא נסביר שוב, כן נשקף לו שהוא כועס ומתוסכל

ונהיה נוכחים פיזית במרחב שלו.

לסיכום, הם רוצים או לא רוצים.

זה בערך המצב הנפוץ של פעוטות בגיל הזה.

המטרה שלכם לעבור את השנים האלו עם מינימום מאבקים,

מקסימום ויסות רגשי (שלכם),

ועם גבולות ברורים שיופנמו ככל שתהיו עקביים.

המאמץ עכשיו, להישאר סבלניים ויציבים יפחית את הטנטרומים בכמות ובמשך הזמן.