לאדם אמפתי יש את היכולת להיכנס לנעלי האחר, לראות את הסיטואציה מנקודת המבט שלו ואז לצאת מאותן נעליים, ולהישאר עם האדם האחר.
בלי שיפוטיות ובלי הזדהות. (שני אלו הם המכשולים לאמפתיה).
הורה אמפתי יוביל את הילד שלו ממצב של קושי ומצוקה למצב של הקלה.
אבל רגע, רצתי קדימה.
יש מצבים שבהם מה שנדמה כאמפתיה זה לא באמת...
למשל אמא מספרת על משהו שקרה בינה לבין הילדה, הסיפור די קצר ובסופו עצבים, כעס, בכי.
אני שואלת: רגע לפני הלא, לפני הגבול, האם היה רגע של הבנה, של אמפתיה? בטח ברור. איך?
אמרתי לה שאני מבינה שהיא לא רוצה ללכת הביתה אבל אין ברירה הולכים כי צריך.
לאותה ילדה שרצתה להישאר אצל החברה שלה וסרבה ללכת, יכולות להיות מאחורי זה סיבות שונות:
אולי פשוט כיף לה לשחק והיא רוצה להמשיך, אולי היא חושבת שמחר בכיתה לא בטוח שהחברה תשחק איתה, אולי יש לה אח קטן בבית והיא יודעת שברגע שהיא תכנס היא תצטרך להתמודד עם הקנאה, אולי יש לה שיעורים שהיא לא הכינה, אולי ללכת הביתה מקרב אותה ללכת לישון והיא סובלת מפחדים, אולי היא עצובה שתיכף נגמר היום.
מאחורי כל אחת מהסיבות האלו יש רגשות אחרים והמשפט אני יודעת שאת לא רוצה ללכת הוא לא באמת אמפתי, אולי קצת. טיפה'לה. יש פה כוונה לאמפתיה ובטח שהוא עדיף על: בואי הביתה כי אמרתי.
כדי להיות אמפתיים אנחנו צריכים לעצור את התגובה שלנו, להסתכל עליה, לשהות רגע בלי תגובה, ולנסות להבין מה קורה לה, כדי שנוכל להצטרף לנקודת המבט שלה. בלי עצירה זה כמעט בלתי אפשרי.
בעצירה אנחנו מבינים מה עומד מאחורי ההתנהגות או הבקשה, בלי להתעסק בזה שזה מעצבן אותנו.
כשהבנו, אנחנו יוצאים מהנעליים שלה וחוזרים לשלנו. עכשיו אנחנו יכולים להחזיק נקודת מבט רחבה יותר.
להבחין בין רגש להתנהגות
להתחבר לרגש או לצורך לא אומר להתחבר להתנהגות.
אין כוונה שתתחברו לתגובה של ילד בן שנתיים שנפל לו הארטיק והוא עכשיו בוכה את נשמתו.
או לילד בן חמש שלא הצליח לבנות והוא מעיף את החלקים וזורק לכל עבר.
להתחבר לרגש זה להתחבר לאכזבה של בן השנתיים שכל כך רצה משהו ואין לו. גם לכם זה קרה?
או לתחושת הכישלון של בן החמש שניסה משהו ולא הצליח, כולנו מכירים את זה.
קל להסתכל מהצד ולהגיד מה אתה עושה עניין?
לגלות את הרגש מאפשר חיבור.
גם לנו קשה להרגיש כישלון, גם לנו קשה להרגיש אכזבה.
לראות את הסיטואציה מנקודת המבט של הילד, לזהות מה הוא מרגיש או מה הצורך, ולזה לתת הכרה.
מכירים את זה שהורים זוחלים על הרצפה כשיש להם תינוק, כדי לראות את השטח מנקודת המבט של התינוק ולגלות סכנות בטיחות? אז כזה .
להסתכל מנקודת המבט של הילד שלי זה אומר:
לשים בצד שיפוטיות, להבין שהוא בגיל אחר וחווה דברים אחרת ולהסתכל מנקודת מבטו.
להסכים להניח לכל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר טוב, לכל העצות, כי הן למעשה ביקורת.
זה להיות נוכחת. גם אם יש לי דברים אחרים לעשות (מתי אין), או שאנשים מסתכלים עלי.
מה ההבדל בין אמפתיה להזדהות?
עד כה כל מה שכתבתי יכול להתאים להורים שמזדהים עם הילדים שלהם. כשלילד קשה, קשה גם להם. בתרבויות מסוימות זה אפילו מוערך. זה מעיד על אהבה ואכפתיות.
העניין הוא שבהזדהות אי אפשר לעזור. אין מבוגר מכיל ומווסת. אין מי שמחזיק את המרחב.
בהזדהות, אם נסתכל טיפה עמוק יותר, נגלה שלהורה יש חוויה דומה בעבר שלו ולמעשה התגובה שלו מגיעה מהזיכרון ההוא, מהפעם ההיא שקרה לו משהו דומה, ועכשיו מפחד נורא שזה יקרה לילד שלו ומפה הוא מגיב.
הבעיה עם הזדהות זה שהיא:
מכבידה על הילד. הרגשתי רע, שיתפתי את אמא, ועכשיו אמא עצובה כמוני, אני לא רוצה שאמא תהיה עצובה אז גם לי אסור להיות עצוב.
משאירה אותו להתמודד עם הרגשות שלו לבד. אמא עכשיו עצובה ומישהו צריך לנחם אותה לי כבר אין מקום להיות עצוב.
בואו נראה את זה דרך דוגמא:
ילדה בת 8 חוזרת הביתה ומספרת שהיא הייתה לבד כל ההפסקות, שאף אחת לא שיחקה איתה. מיד משהו מתכווץ לאמא שלה בגוף, היא מסתכלת על הבת שלה העצובה ורגש מציף אותה. אולי זה קרה לה כשהיא הייתה ילדה. היא זוכרת את זה כנורא. זה נמשך הרבה זמן. ועכשיו היא משליכה על הילדה שלה את מה שקרה לה. והיא בטוחה שזהו, גם הילדה שלה תהיה בודדה. היא מרחמת עליה או על הילדה? זה כבר מתבלבל.
היא מנסה לנחם אותה, מציעה לה לעשות משהו כיפי, או לאכול משהו טעים.
לאמא אחרת יופיע כעס. אני נותנת לה את כל מה שנתנו לי, זה לא היה אמור לקרות. למה היא לא מסתדרת? היא כועסת על הילדות האלה מהכיתה, היא מיד שונאת אותן, היא כועסת על המורה שלא עושה כלום, על ההורים שלהן שלא חינכו אותן.
כך או כך הילדה רק מגלמת פה תפקיד היא כבר לא העניין , עכשיו העניין הוא הרגשות של אמא שלה.
על פניו האמא כביכול עסוקה בה, אבל לא באמת.
איך זה היה נראה עם האמא הייתה אמפתית?
הילדה הייתה משתפת שהיא מאוד עצובה כי הייתה לבד, והאמא הייתה מקשיבה לה. והילדה הייתה ממשיכה ואומרת הייתי מאוד עצובה ולא בא לי ללכת לבית ספר יותר.
והאמא הייתה אומרת לה, אני מקשיבה לך ומבינה שהיה לך יום מאוד קשה היום. שרצית לשחק עם החברות והן לא שיחקו איתך. היא הייתה משקפת את מה שהילדה מספרת וממסגרת את זה למשהו מאוד ספציפי.
שמתם לב? היה לך קשה היום.
זהו, זה רק היום, לא מגדילים את זה ולא מכלילים את זה עם מילים כמו תמיד, אף פעם, כל הזמן.
הילדה הייתה מרגישה מובנת וממשיכה לספר ולשתף. אולי הייתה גם בוכה. והאמא הייתה ממשיכה לשקף לה מה שהיא שומעת, ומסתכלת לה בעיניים ולא מציעה לה פתרונות כמו: מחר תגידי להן ככה. או תזמיני היום חברה אחרת. או בואי אני אכין לך שוקו שיהיה לך טעים ונלך לקניון לקנות לך בגדים.
כי כל ההצעות האלו הן הסחות דעת מהרגשות של הילדה ושל אמא שלה.
הן פתרונות לא טובים שיעבירו לילדה מסר שאמא לא יכולה להתמודד עם מה שקורה לי. אולי היא תפסיק לשתף או שאולי היא להיפך, תבחר להמשיך להיות בעמדה הזו מול האמא כדי לקבל את היחס הזה.
יש ילדים שיבחרו כך ויש אחרת.
בשורה התחתונה הם לא ילמדו להתמודד עם הרגשות שלהם.
הם ישתיקו אותם או להיפך, יעצימו אותם ויהפכו אותם לעניין גדול.
אז מה עושים, איך להפסיק להזדהות ולהיות הורה אמפתי ומוביל?
לגבי השאלה הראשונה, אי אפשר באמת להימנע מלהזדהות. זה טבעי שזה יקרה עם הילדים ובכלל במערכות יחסים. מה שכן, אנחנו רוצים ללמוד לזהות את ההזדהות שלנו ואז לצאת ממנה. במיינדפולנס קוראים לזה לזהות ולא להזדהות וזו מיומנות מאוד חשובה להורים.
איך עושים את זה?
אצל רוב האנשים התחושות הפיזיות הן הרמז הכי עבה.
כשמשהו קורה לי בגוף זה סימן שאני מזדהה.
אם פתאום כואבת הבטן, או שהדופק עולה, או שיש כיווץ בבית החזה או מועקה או כל דבר שאתם מרגישים שלא היה שם קודם, זה הזמן לשים לב. כנראה שהגוף מגיב להזדהות הרגשית שלכם וזה סימן לנהל את ההזדהות.
בשלב הראשון לתייג את התחושה הפיזית.
ואז להחזיר את המיקוד אל הילד. לשקף לו את מה שהוא מספר, למסגר את זה לאירוע אחד ולהיות נוכחים.
כדי להיות אמפתיים תשתמשו במילים שהילד מתאר ותשתדלו לא להוסיף.
במידה שהוא לא מציין רגשות תוכלו לומר אני רואה שמאוד קשה לך.
שווה מאוד לתרגל את זה.
תגלו שהילדים משתפים יותר, נרגעים באמת ויודעים איך לפתור את הבעיות שלהם.
לעוד מחשבות על הורות תדפדפו בבלוג לפוסטים נוספים ואם זה מענין אתכם לתרגל, לשנות ולהתפתח עם ההורות שלכם, להפוך להיות הורים אמפתיים ומובילים, אתם מוזמנים לסדנה להורים או למפגשים אישיים.
Comentários