גיל ההתבגרות על שלביו השונים כפי שחוויתי אותו עם עידו:
סביב גיל 12-13 מתחילות הדרמות הגדולות.
טריקת דלתות, זעם, עצבים עצבים עצבים.
אממה, בשלב הזה הילדים עדיין די תלויים בכם.
אתם מסיעים אותם לעיתים קרובות, הם מצטרפים לבילויים משפחתיים,
ויש עוד הרבה חוויות משותפות בנוסף לדרמה.
בגיל 16 התמונה משתנה.
הם יודעים הכל הכי טוב, ואתם? אתם לא מבינים כלום בשום דבר.
ניסיונות לתת חיבוק, שלא לדבר על נשיקה, נהדפים במיידי כאילו שלא פגשתם מקלחת במינימום שבוע.
במקום מילים נשמעות נהמות,
משפטים זה דבר ייחודי וקסום שמיועד לחברים.
כשהם מדברים בטלפון (עם חברים כמובן) אתם יכולים לנשום לרווחה - הם זוכרים לחבר משפטים.
המראה שלהם משתנה,
הטעם בבגדים ובמוזיקה הופך להיות הכי רחוק משלכם.
כל דבר נחווה קיצוני.
כניסה לחדר שלהם נתפסת כפלישה.
אתם מתחילים להתנדב להסיע אותם עם חברים לכל מקום שירצו,
כי ככה איכשהו הם מתנהגים סביר,
ומה שהכי שווה,
אתם שומעים קצת סיפורים.
ואם באתם להם לא טוב,
הם יצאו מהבית ויסננו אתכם, עכשיו תתמודדו.
(יש לי טיפים מעולים לזה, יימסרו בפרטי 😉)
ואז בגיל 18 חוזר אליכם הילד.
החיוך שלו מופיע גם בבית ואפילו כשאין חברים בסביבה.
מותר לחבק אותו, לנשק אותו וגם לקבל חזרה.
ואפילו פתאום, תוך כדי הליכה,
תקבלו חיבוק יזום.
לא תרצו שהדרך תגמר, מבטיחה.
הוא לא רק עונה לכם, הוא גם יוזם שיחות ומשתף.
אפשר להיכנס לחדר שלו, אפילו תקבלו הזמנה.
הילד שלי כבר בן עשרים וסערת ההתבגרות מאחורינו.
הצבא עושה איתנו חסד ומאפשר לו להעריך את הבית.
האוכל, החום, המקום הבטוח שיש לו.
היום בעקבות הודעה שקיבלתי הבנתי עד כמה עברנו את גיל ההתבגרות בהצלחה.
יש כל כך הרבה הזדמנויות להתרחק בגיל הזה,
ולחיות בהרגשה הדדית של תסכול.
כמה אני מודה שהייתי חכמה ושמתי לי כמצפן את הערך של כבוד הדדי.
יכול להיות שאתם נמצאים באחד השלבים שציינתי עם הבן שלכם,
ואתם מרגישים תסכול, דחיה וחוסר כבוד.
כנראה שגם הילד שלכם.
המפתח לשינוי נמצא בידיים שלכם.
רק שלכם.
אם אתם צריכים עזרה, אני פה, מוכנה לעזור.
טלי אביאני
Comentarios